הדפסה
אישים -

הרב איסר יהודה אונטרמן

הרב הראשי לישראל תשכ"ד - תשל"ב

 אונטרמן פורטרט 2  הרב איסר יהודה אונטרמן

אישיות דגולה ומיוחדת היה הרב אונטרמן. על מנת להכיר את עוצמות הרוח וגאוות היהדות שפִּעמו בו נצטט שתי פסקאות היכולות להעיד על דרך חייו המיוחדת, על אמונתו ועל זקיפות קומתו:

בהיותו חבר בתנועת 'המזרחי', הופיע בפני ועדת החקירה האנגלו-אמריקאנית בענייני ארץ ישראל והעלה בפניה את התפיסה הציונית, על בסיס תורת ישראל והאמונה היהודית. וכך אמר שם:

"שאלתם אותי" – פנה בתוך דבריו אל חברי הוועדה – "מדוע אנו תובעים את ארץ ישראל כמדינה יהודית והרי אנחנו רק מיעוט בארץ. אבל טענת שווא היא זאת. האזרחים היהודים של ארץ ישראל מפוזרים הם בכל מקום, בברגן-בלזן ובטיריזנשטאט, בורשה ובווינה, בבודאפשט ובבראטיסלאבה, ברומא ובבוקרשט. והם עומדים ומחכים בציפייה גדולה לשוב למולדתם. אזרחותם אינה מוטלת בספק, כי להם ניתנה הצהרת בלפור וזכותם הוכרה במשפט העמים – אנו שואפים לבנות את מולדתנו במהרה בימינו ובעזרת ה' נסדר את חיינו על הגובה המוסרי, לפי חוקי תורתנו הקדושה ויחסינו לשכנינו יהיו למופת ויהיו מושתתים על יושר ומשפט."

על תפקידה של 'תנועת המזרחי' כתב:

"צריך 'המזרחי': לגייס "אנשי רוח ומעשה" לניהול פעולת הסברה מקיפה; להגביר את כוחם המספרי והאיכותי של החלוצים הדתיים ולייסד מערכת חינוך רחבה, כולל ישיבה גדולה שתהיה מרכז לתורה."

הרב איסר יהודה אונטרמן נולד בעיר בריסק שבליטא בי"ד בניסן תרמ"ו להוריו רבי אליהו ושיינה, שהיו נצר למשפחתו של בעל ה"תוספות יום טוב", הרב יום-טוב ליפמן הלר. בהיותו בן שש, רשָׁמוֹ אביו ללימודים ב"בית התלמוד", שם כבש את סביבתו בתפיסתו המהירה ובחריפותו.

בטרם הגיע למצווֹת צורף לשיעוריו של הגאון הרב שמחה זעליג ריער, שנאמרו בפני בחורים מבוגרים ממנו בהרבה. אז התוודע לשיטתו הלימודית של הגאון הרב חיים סולוביצ'יק מבריסק. הוא נודע כמתמיד גדול בלימוד התורה עוד בילדותו.

בהיותו בן ארבע-עשרה נמנה עם חברי הגרעין המייסד של ישיבת "ענף עץ חיים" בעיירה מלץ, בראשות הגאון הרב זלמן סנדר כהנא שפירא. ברבות הימים הגיע ללימודים בישיבת מיר, אצל הגאון הרב אליהו ברוך קמאי. כאשר שב למלץ, הגיע לעיירה הגאון הרב שמעון שקופּ, לשמש כרב המקום וראש הישיבה. הרב שקופּ נודע כבעל דרך לימודית שהתבססה על חקירה ובחינה מעמיקה של הגדרות ומושגים תלמודיים הלכתיים. יהודה הצעיר היה מן הבולטים שבתלמידיו וראה בו את רבו המובהק.

אחר נישואיו עם רחל לאה בת ר' צבי ילין, נסע ללמוד תורה בישיבת ווֹלוז'ין, שם הוסמך לרבנות על ידי ראש הישיבה, הגאון הרב רפאל שפירא. הרב שפירא, שעמד על כישוריו, עודדו לקבל עליו את עול הרבנות. הוא התקבל כרב בעיר וישנובה והקים בה ישיבה. הוא שימש כרב בעוד מספר ערים ועיירות בליטא ועל פי עצת הגאון, הרב חיים עוזר גרודז'ינסקי, רבּהּ של ווילנה, בימי הכיבוש הגרמני במלחמת העולם הראשונה, עבר לכהן כרב בעיר לונה-וואליה (מחוז גרודנה) ושם ייצג את קהילתו בפני השלטונות ודאג למוסדות החינוך והסעד. בשל תגובתו החריפה על הריגת בחור יהודי בידי הפולנים היה נתון בסכנה חמורה.

משם נבחר לכהן כרב בפרבר של גרודנה ועשה בכל תחומי הפעולה שעסק בהם במקומות רבנותו הקודמים, כמו: ייצוג הקהילה והחזקת שירותי הציבור ומוסדות החינוך והסעד. בגרודנה הרחיב פעולותיו מחוץ לתחומי הקהילה. שימש כסגן יו"ר חברת הסיוע "טאז אזע" באזור ביאליסטוק ולומז'ה, היה חבר הוועד של "עזרת תורה" בווילנה בנשיאותו של רבי חיים עוזר גרודזינסקי, השתתף ביוזמות לביסוס מעמד הרבנות ועשה רבות לשיקום בתי תלמוד תורה וישיבות שנהרסו בתקופת המלחמה. התפרסם כנואם והיה מראשי המדברים בכינוסי רבנים ועסקנים. כציוני בהכרה נתן יד לייסוד תנועת 'המזרחי' בפולין והיה מפעיליה, השתתף בכינוסיה ובועידותיה.

  

 בוועידה השלישית של 'המזרחי' בפולין (תרפ"ב) נשא את אחת ההרצאות המרכזיות על "חיזוק היהדות". הוא הדגיש, כי אינו גורס ציונות "שנוסדה אך על העוני והלחץ שבחיי הגלות," שכן ציונות כזו עלולה להתגלגל "עד לקצוי ארץ אוגנדה שבאפריקה," היינו להוליד תוכניות נפל כהקמת מדינה יהודית באוגנדה בשעתה. הציונות לדבריו "זקוקה לנשמה," ליסוד רוחני איתן, מושתת על מורשת דורות. הציונות הכללית ראתה בשפה ובספרות העברית החדשה את הבסיס הרוחני, אשר ממנו תצמח ההכרה הלאומית. לפי שיטה זו – טען הרב אונטרמן– יש גם לשפה ולספרות היידיש זכות של תרבות לאומית. הדור הצעיר אינו מסתפק ביסודות אלו ומבקש לעצמו תוכן חדש אותו הוא מוצא באידיאלים הסוציאליים. ואילו 'המזרחי' רואה בתורת ישראל את נשמת האומה ויסוד תרבותה האמיתית. "אין זו תרבות של יצירה אנושית המתחלפת לפי שינויי המושגים של הדורות, אלא תורה א-לוקית נצחית הכוללת את כל חיי הרוח," שנתפרשה על ידי חכמינו וגדולינו לפי העיקרים שנקבעו בסיני.

בהמשך הרצאתו קרא לשיתוף בין חרדים וחופשיים בפעולה לקיום גוף האומה, גם אם בהבנת נשמתה רחוקים הם זה מזה. הוא מאמין, שתוך כדי עבודה זו יוכל 'המזרחי' ללחום להגשמת העקרונות שלו, ביחוד אם יתגבש בארץ ישראל ציבור גדול של יהודים נאמנים "בעלי מעשה ורוח ההולכים בדרך התורה ומצויינים בנקיות דעתם וטיב טעמם." אנשים מסוג זה יהיו מסוגלים להשפיע על סביבתם ולכוון את הדור הצעיר לחזור אל תרבות העם העתיקה.

בסיום הרצאתו הציע שש הצעות, ל"חיזוק היהדות", שעיקרן פעולה תרבותית נמרצת בכתב ובעל פה בחוגים שונים, כולל נשים. אחת ההצעות מדברת על ניהול משא ומתן עם מפלגות חרדיות אחרות לעבודה משותפת. כל הצעותיו נתקבלו בועידה.

באותה שנה פרסם מאמר בהמשכים על "תפקידי 'המזרחי' ומהותו". במאמר הוא ממשיך את הקו שהחל בו בהרצאתו בועידה, מרחיב את הדיבור על שיתוף כל חלקי העם בעבודה הציונית. "קיום האומה כולהּ בכל חלקיה השונים זהו מעיקרי היהדות! וכל המחובר לגוף האומה ודואג לקיומהּ בהווה ובעתיד, אף אם רחוק הוא מהבנת נשמתה ומקור חייה, הרי הוא אחד מאבריה, המוסיפים כוח ועוז לשלמותה ולתקומתה."

הרב אונטרמן נבחר לוועד המרכזי של התנועה בפולין וייצג אותה כציר בקונגרסים הציוניים. בשנת תרפ"ג נבחר כרב הקהילה בליברפול שבאנגליה, לאחר פטירתו של הרב שמואל יעקב רבינוביץ, ממייסדי תנועת 'המזרחי' ומראשי מנהיגיה.

תוך זמן קצר התערה בסביבתו החדשה, התחבב על כל חלקי הציבור וזכה להוקרתם, למד את הלשון האנגלית על בוּריהּ ומצא דרך גם ללב הדור הצעיר. שיעוריו והרצאותיו ריתקו קהל רב ואף בקרב אנשי דת נוצרים התייחסו לדבריו בעניין ובכבוד. הוא הצליח לאחד את כל בתי הכנסת בעיר בארגון-גג משותף והביא לתנופה בפעולות מוסדות הציבור. פעל להחייאת החינוך הדתי בעיר, ייסד תלמוד תורה וביסס והרחיב את הישיבה במקום, על ידי תוספת תלמידים מגרמניה וממדינות אחרות. קהילתו הפכה מופת ליתר קהילות ישראל באנגליה.

בימי מלחמת העולם השניה נשאר על משמרתו, למרות ההפצצות הקשות מצד הגרמנים והריסת חלק מן העיר. עמד בקשר מתמיד עם בני קהילתו, שהתפזרו בכפרים ובעיירות שבסביבה מפחד ההפצצות, נסע אליהם ודרש בפניהם. ייסד בית מחסה לילדים באחת מערי האזור, ביקר במחנות ריכוז של יהודים נתיני ארצות האויב ופיתח פעולות עזרה למענם.

גם באנגליה כבפולין, נשא בגאון את דגל הציונות. שימש נשיא הקרן הקיימת לישראל וקרן היסוד בליברפול וסגן נשיא בוועדים הארציים של קרנות אלה באנגליה. היה חבר ההנהלה של מועצה יהודית-נוצרית למלחמה באנטישמיות מטעם ועד הקהילות בבריטניה. כן פעל בקרב גדולי המדינאים הבריטיים לטובת הציונות. תקופה ארוכה היה נשיא 'המזרחי' באנגליה ופעל לחיזוקו.

פעילותו הציבורית והלאומית הענפה לא מנעה בעד עיסוקיו התורניים. הוא הוסיף לשקוד על לימודיו ולהעלות חידושיו על הכתב. הפך פוסק בעל סמכות בקרב יהדות אנגליה והרבו לפנות אליו בשאלות הלכה שונות.

בשנת תש"ו נבחר לכהן כרבּהּ של תל אביב-יפו משנתפנה כס הרבנות עם פטירת הרב משה אביגדור עמיאל. ידו החרוצה הורגשה בחיזוק מוסד הרבנות ומערכת בתי הדין הרבניים ושיפור השירותים הדתיים במטרופולין. הרב אונטרמן הצטיין כמרביץ תורה בעיר, הושיט עזרה לישיבות ומוסדות תורה, הקים כולל אברכים בשם "שבט ביהודה". כחבר מועצת הרבנות הראשית הרחיב מעגל עשייתו גם מחוץ לתל אביב ופעל בצמוד לרב הראשי לישראל הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג. לאחר פטירתו של הרב הרצוג בשנת תשכ"ד, הוכתר הרב אונטרמן כרבּהּ הראשי של ישראל ושימש בכהונה גדולה זו שמונה שנים. בתוקף תפקידו הרבה להופיע מעל במות ציבור וקרא לבניית גשר בין הציבור הדתי לשאינו דתי. עמד במוקדי המאבק הציבורי להשלטת דעת התורה באורחות המדינה. הקים בירושלים כולל אברכים בשם "שבט ומחוקק".

דרכו בלימוד ובפסיקה התורנית הושפעה רבות משיטתו של מורו ורבו רבי שמעון שקופּ. חותם הלמדנות הליטאית היה טבוע בדיוניו ההלכתיים. יחד עם זאת ניחן בתחושת האקטואליה ובגישה רחבת לב של אהבת ישראל. במחקריו ובתשובותיו דן בשאלות הלכה העומדות במרכז חיי הפרט והכלל. כך נזקק לבעיית הגיור, פסולי קהל, השתלת לב, מלאכות שבת, שמיטה וכדומה. הוא ירד לעומקה של כל בעיה על רקע המציאות החדשה, אם מבחינה חברתית ואם מבחינה טכנולוגית ומדעית. כך הוא משקיף על בעיית הגיור לרגל עלייתם ארצה של זוגות מעורבים. הוא הרבה לעסוק בשאלה כיצד לנהוג בגיור, במקרה שהצד היהודי בין בני הזוג אינו נוהג לפי התורה והתייגע הרבה על יסוד דברי הראשונים והאחרונים, עד שהגיע למסקנות מקילות. ביחוד הוא מעלה נימוקים להתחשבות בבאים להתגייר מעולי הארצות הקומוניסטיות ומביע אמונתו, כי בארץ ישראל יתקרבו יותר ויותר לחיי תורה שלמים ו"יכירו וידעו להבין אמיתת דת קדשנו ואת המוסר הטהור והמזהיר שביהדות." שאלה אחרת שנזקק לה, היא השתלת לב, כאשר זו עלתה על הפרק בעולם ובישראל, היה אולי הראשון שהעז לדון בכך ולברר את הבעיה מצדה ההלכתי. כשהועלתה בכנסת הצעת החוק להתרת הפלות התייחס אליה בבירור הלכתי נרחב וקבע, כי הפלה דינהּ "כדין אביזרייהו דשפיכות דמים" ושַלַל המעשה מכל וכל כמעשה רצח, שההלכה מתירה אותו רק במקרה שנועד להציל את האם.

בהיותו רבּהּ הראשי של תל אביב הופיע ספרו "שבט מיהודה". מתוך הספר משתקפים למדנותו הגדולה, כושר ההיגיון והניתוח שלו ותכונותיו כפוסק בעל שיקול דעת רחב, מתון ומאוזן.

בשל מפעל חייו עם הספר "שבט מיהודה" זכה ל"פרס הרב מימון" בשנת תשל"ג.

המועצה הדתית לתל אביב-יפו מעניקה משנת תשל"ז פרס הוקרה שנתי על מעשים טובים והפצת תורה על שם הרב אונטרמן.

ביום שני, כ"ד בשבט תשל"ו, והוא בן תשעים, נקרא לישיבה של מעלה. עם היוודע דבר פטירתו ירד אבל כבד על היהדות הדתית.

   סגולותיו התרומיות, נועם הליכותיו, ההוד וההדר שהיו תפארתו, נוסף ללמדנותו וגאונותו, כל אלו העמידוהו ב"כותל המזרח" של גדולי ישראל. הוא היה מייצגו הנאמן של דור הענקים והסתלקותו היוותה מעין סיום וחתימה לתקופה זו.

                                                            על פי האנציקלופדיה לתולדות הציונות הדתית,

בהוצאת מוסד הרב קוק