הדפסה
אישים -

הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא

ראש ישיבת "מרכז הרב"

 אברהם שפירא  הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא

הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא נולד בירושלים בי"ד באייר תרע"א (1911) להוריו, הרב שלמה זלמן ומרת הענא רייזל לבית זקס. הוא היה דור שביעי בירושלים העתיקה. אביו, היה מנהל תלמוד התורה הספרדי 'בני ציון' שבשכונת הבוכרים, שבו למדו בניהם של גדולי הרבנים הספרדים.

הרב שפירא, שגדל בירושלים העתיקה, התחנך כרוב בני ירושלים במוסדות 'עץ חיים'. את לימודיו המשיך הרב שפירא בישיבת 'חברון', שעברה אחרי פַּרעות תרפ"ט לירושלים. רבּהּ של ירושלים, הרב צבי פסח פרנק, העריך אותו מאוד וההערכה הייתה כמובן הדדית. לימים, כשהיה מופקד על מערכת הכשרות הארצית כרב ראשי ונתקל בתשובה הלכתית של הרב פרנק בנושא מסוים, היה הרב שפירא עוצר את הדיון ואומר שאין להרהר אחר דברי הרב פרנק. הרב ישראל גרוסמן, ראש ישיבת רוז'ין, סיפר שבצעירותו אמר אחד מגדולי הדור על הרב שפירא: "תסתכלו עליו, הוא יהיה ה'גדול' של הדור."

בשנת תשט"ז, מונה הרב שפירא לדיין בבית הדין הרבני האזורי בירושלים, על ידי הרב הרצוג. אתו בבית הדין ישבו גדולי הדיינים, כמו הרב יוסף שלום אלישיב, הרב עובדיה יוסף, הרב בצלאל ז'ולטי - לימים רבּהּ של ירושלים והרב אליעזר גולדשמידט.

היכרותו הראשונה של רבנו עם מרן הרב צבי יהודה הכהן קוק, הייתה כאשר נפגשו מדי פעם בתפילת שחרית בשכונת 'מאה שערים'. הקשר ביניהם הלך והתהדק, אחרי נישואי רבנו עם הרבנית פנינה תחי' לבית הרשוביץ. אחיה של הרבנית שפירא, הרב שלום נתן רענן, גיסו של הרב צבי יהודה, שימש כר"מ וכמנהל בישיבת 'מרכז הרב'.

ביזמת הרב צבי יהודה, החל רבנו ללמד תורה בישיבת 'מרכז הרב', שם התקרב מאוד לראש הישיבה הרב יעקב משה חרל"פ. בשנת תש"כ, אחרי פטירתו של הרב י"מ חרל"פ, התמנה רבנו לר"מ מרכזי בישיבה והחל לומר שיעור כללי מדי שבוע.

באותה תקופה החלה הישיבה לפרוח, עם הצטרפותם של תלמידים צעירים, הקשורים ל'מזרחי' ולתנועת 'בני עקיבא'. רבנו שהה כל היום כולו בישיבה, כשהוא מקדיש שעות מרובות לטיפול בכל תלמיד ותלמיד.   

  

הרב יעקב רוזנטל, אב בית הדין בחיפה, סיפר שהוא, יחד עם חבורת נערים, היה נוהג ללוות את הרב שפירא מבית הכנסת 'זכרון משה' שבו התפלל, עד לביתו, כדי להתבשם מלמדנותו. הרב שאר ישוב כהן, רבּהּ של חיפה, מספר, כי הרב שפירא נחשב ל'למדן' של הישיבה ולשיעוריו בישיבה יצא שֵׁם למרחוק. מלבד השיעורים הכלליים, היה הרב שפירא מוסר שיעור בסגנון למדני בביתו במוצאי שבת. את שיעוריו המשיך הרב שפירא להעביר עד שנותיו האחרונות ממש, כל עוד מצב בריאותו אפשר לו.

בתחום הספרותי, היה הרב שפירא גם מבקר ראשי של מפעל 'אוצר הפוסקים' ובצעירותו אף עמל על ההדרתו של הספר 'זכר יצחק', של ר' איצלה מפוניבז'. על צירופו של הרב שפירא למכון הרי פישל, ממשיך ומספר הרב שאר ישוב כהן: "הוא הגיע למכון יחד עם כמה מהכוחות העולים של ירושלים, כדי לעזור בעריכת חיבור מעין השולחן ערוך על חושן משפט, מתוך תקווה שחיבור זה יהווה את החוקה של המדינה היהודית."

בשנת תשל"א התמנה הרב שפירא לאב בית הדין בבית הדין בירושלים וכעבור שנים מונה לדיין בבית הדין הרבני הגדול לערעורים.

בשנת תש"מ, צורף כחבר למועצת הרבנות הראשית.

עם פטירת רבינו הרב צבי יהודה הכהן קוק, נפל עול הנהגת הציבור על הרב שפירא. הרב התווה דרך סלולה וברורה, כי אנו בתקופת ה'אתחלתא דגאולה' ואין לכפור בטובתו של מקום. צריך להודות ולשבח להשם יתברך על מציאותנו כאן בארץ ישראל, במדינה עצמאית, למרות כל הסיבוכים והקשיים השונים. יש להפריד בין הנס הגדול והפלא המיוחד שזכה לו דורנו, לבין הקשיים והמהמורות שיש עוד בדרכנו הארוכה. דעתו של הרב שפירא אודות התקופה הגדולה בה אנו חיים עולה מתוך תשובתו לתלמיד נבוך בשאלות הזמן:      

"...ברית בין הבתרים והבריתות והשבועות שהשם יתברך כרת עם אבותינו, הוא לכל זרע אברהם יצחק ויעקב, צדיקים בינונים ורשעים. ועל כלל ישראל כולו נאמר: 'בנים אתם לה' אלקיכם'...

...מדינת ישראל איננה של בן גוריון וחבריו ושאר השרים של היום, אלא של כלל ישראל. ומשום כך שהמדינה היא תחת שלטון זרע אברהם יצחק ויעקב ולא תחת שלטון גויים אין זה גלות..."

ובהזדמנות אחרת, בפגישה עם תלמידים צעירים, משתתפי המחנה התורני "תורת חיים", אמר:

"...מה פתאום רוב הרבנים היו נגד הציונות? מאיפה מצאו את זה? צריך לדעת שהתנועה שקדמה לתנועה הציונית הייתה 'חיבת ציון' והיא החלה לבנות את הארץ. בראש חובבי ציון היו רבנים, כמו: הנצי"ב מוולוז'ין, רבי יצחק אלחנן, רבי דוד מקרלין, רבי שמואל מוהליבר ועוד ועוד...

...למרות הכל, השתתפו יהודים דתיים בבניינה וביישובה של ארץ ישראל, בעלייה, בהתיישבות עירונית, בהתיישבות חקלאית ובהגנה עליה מתוך אחדות. לא נגרע חלקה של היהדות הדתית בהקמת המדינה.

המדינה הוקמה על פי הסכמת הרבנים מכל החוגים, הרבנות הראשית ומועצת גדולי התורה של אגודה, בלעדיהם לא היו חותמים נציגי האגודה על מגילת העצמאות. ראשי מועצת גדולי התורה היו אז הגאון ר' איסר זלמן מלצר זצ"ל והאדמו"ר מגור, ר' אברהם מרדכי זצ"ל.

יש לדעת כי רוב הרבנים הזקנים בדורנו ילידי הארץ, הם תלמידי ר' איסר זלמן ולא של גאונים אחרים, וממנו קבלו תלמודם והשקפתם בענייני ציבור. (ר' איסר זלמן כידוע, היה משתתף תמיד ביחד עם הראי"ה קוק בכל ההחלטות הציבוריות שעמדו על הפרק וגם בהחלטה האחרונה בחיי הראי"ה זצ"ל בעניין מועצות דתיות בכל עיר, שתכליתה בייסוד מוסד אוטונומי לרבנים בכל העניינים הדתיים, חתמו שניהם בעד ההחלטה ובזה שמו קץ לתקוות להקמת קהילות נפרדות בישראל).

בכל שלוש המועצות של גדולי וחכמי התורה של המפלגות הדתיות, בכל גדולי התורה כיום, אין מי שיתיימרו לחלוק על אותם הגאונים וחבריהם שהצטרפו להקמת המדינה..."

                                                            (מתוך: "אתחלתא היא", מאת יצחק דדון)

לאחר פטירתו של הרב צבי יהודה הכהן קוק בשנת תשמ"ב, החל הרב שפירא לכהן כראש ישיבת 'מרכז הרב', יחד עם הרב שאול ישראלי. במשך שישים שנה העמיד רבנו דורות של אלפי תלמידים, שהיו קשורים אליו מאוד. רבים מהם, בתוכם רבנים גדולים, דיינים, מחנכים ואנשי ציבור, נהגו להתייעץ עמו בעניינים כלליים ופרטיים.

מספר בוגר הישיבה עמנואל שילֹה, עורך עיתון 'בשבע':

"בימי ספירת העומר של שנת תשס"א, הייתי נתון בהתלבטות לגבי המשך דרכי המקצועית. השליחות התקשורתית שלקחתי על עצמי בעיתון 'מקור ראשון' הגיעה לסיומה. ומכיוון שמלכתחילה ראיתי את עצמי כעיתונאי לזמן מוגבל, התלבטתי אם עליי לחזור לבית המדרש, ללמוד וללמד, כפי שתכננתי ועשיתי במשך חיי הבוגרים עד אז, או להמשיך לראות בעיתונאות את משימתי העיקרית ולחפש עבודה עיתונאית אחרת. למרות שלא שמרתי על קשר רצוף עם ר' אברום מאז שעזבתי את הישיבה, החלטתי שאין מתאים מלהפקיד את ההכרעה האישית הקשה הזאת בידי זקַן חכמי הדור.

בסיועו של בנו ויורשו בראשות הישיבה, הרב יעקב שפירא, נקבעה לי פגישה בבית הרב. ר' אברום קיבל אותי בחביבות הרגילה שלו, ושוחח אתי מעט על עניינים מקצועיים ולאחר מכן פסק: אילו שאלת מלכתחילה אם ללכת לעיתונות, אינני יודע מה הייתי אומר לך. אך לאחר שהלכת והצלחת - תמשיך! הוראתו החד-משמעית השקיטה את ספקותיי וכדבריו עשיתי. יכול אני לומר שאני העיתונאי היחיד שעוסק במקצוע בהנחייתו ובברכתו של גדול הדור."

ממשיך עמנואל לספר:

 למעלה מעשרים שנה קודם לכן, כתלמיד ב'ישיבה לצעירים' של 'מרכז הרב', הגעתי אל ביתו הצנוע של הרב שפירא בשכונת גאולה. בן 14 הייתי כשקיבלתי עליי עול תורה והשתדלתי להקדיש כל רגע פנוי כדי להשיג את המטרה הראשונה שהצבתי לי אז: ללמוד בעל פה שישה סדרי משנה.    

 הר"מ שלי החליט שטוב יהיה שאקבל הדרכה בלימודיי מפי תלמיד חכם גדול ושלח אותי אל ר' אברום. עיניי המושפלות בביישנות קלטו את חלוקו הירושלמי של הרב, את זקנו הלבן ואת המבט הנוקב בעיניו הבוערות. כשהזכרתי לרב את הרקע לפגישה שסידר לי אתו הר"מ, הורה לי ר' אברום:'אמור משנה ראשונה במסכת ביכורים'.

אמרתי: "יש מביאים ביכורים וקורין...ואלו שאינם מביאים: הנוטע לתוך שלו, והבריך לתוך של יחיד או של רבים" וכו' עד סוף המשנה.

'תסביר', אמר ר' אברום, 'למה המבריך את כרמו לתוך של אחרים אינו מביא ביכורים?'

'משום שהוא גזלן', השבתי 'וזו מצווה הבאה בעבירה'. 'לא כך', אמר ר' אברום, 'אלא משום שבביכורים יש דין של 'אדמתך', שהביכורים צריכים לגדול דווקא מהאדמה שלך'. והוסיף ר' אברום: 'בלימוד תורה חשוב לא רק להיות בקיא, אלא גם להבין את הטעם. תמשיך ללמוד, וכשתהיה בן 16 תחזור אליי'. כשהייתי בן 16 כבר נדדתי למחוזות ישיבתיים אחרים ולא ראיתי צורך לשוב ולהיראות לפניו. אבל את השיעור הקצר והבסיסי על חשיבות ההבנה בלימוד לא שכחתי."

 

ביום א' בניסן תשמ"ג, נבחר הרב שפירא לתפקיד הרב הראשי לישראל, יחד עם הרב מרדכי אליהו ייבּדל לחיים ארוכים. גם בתפקידו החדש לא עזב את עיסוקו כדיין, והפעם כנשיא בית הדין הגדול. הרב שפירא היה הרב הראשי האשכנזי הראשון שנולד בארץ. בהיותו רב ראשי הקיף את עצמו הרב שפירא בתלמידי חכמים.

בתקופת כהונתם ברבנות הראשית, פעלו השניים באופן נמרץ בכל התחומים: הם נכנסו לעובי הקורה של בעיית יהדותם של עולי אתיופיה; פעלו לחיזוק הכשרות במדינה; פתרו באופן הלכתי את הבעיה הסבוכה של השתלת איברים, כשהם קובעים לכך מסגְרות ברורות; בנו תשתית חדשה לקראת שנת השמיטה ועוד.

בכל תקופת כהונתם, הוקדשה תשומת לב מיוחדת ליהדות רוסיה. הם דאגו לשחרורם של אסירי ציון ועם פתיחת השערים, עזרו בקליטתם של מאות אלפי העולים, הן בעזרה רוחנית והן בפתרון בעיות הלכתיות סבוכות, משפחתיות ואחרות, שעלייה מבורכת זו הביאה עמה.

בעשרות שנות פעילותו הציבורית לא מש רבנו מאוהלה של תורה. יום-יום, לאורך השנים, היה מקדיש שעות מרובות לישיבה - ללמוד וללמד, לכתוב ספרים ומאמרים ולטפל טיפול אישי בסבר פנים יפות בכל אחד ואחד מן הפונים אליו. לא עבר עליו כמעט יום בלי שיעור, שיחה או לימוד עם כיתות שלמות של ישיבות, אולפנות, תלמידי תיכון ואנשים פרטיים מכל הגילים ומכל חלקי הציבור, אשר עלו אליו לרגל. הכול נעשה על ידו במרץ, בהתלהבות ובשמחה כשל אדם צעיר, מתוך מבט של תורה ומסורת ישראל לדורותיה.

הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא נפטר בבוקר יום טוב ראשון של סוכות, ט"ו בתשרי תשס"ח. הלווייתו רבת המשתתפים נערכה למחרת. בדברי ההספד הדגיש הרב יעקב רוזנטל שהרב שפירא היה חרד מאוד לסדרי הלימוד התקינים בישיבה ומן השמים כיוונו את פטירתו והלווייתו דווקא ל'בין הזמנים', שבו אין בישיבות סדרי לימוד קבועים העלולים להשתבּש עקב כך.

                                                            על פי תלמידו הרב חיים שטיינר וכַתבי העיתון "בשבע"