הדפסה
אישים -

הרב פרופ' דב רפל

האדם, היהודי, המחנך והחוקר

 רפל פורטרט טוב 2  הרב פרופ' דב רפל

 

אילו באנו לספּר את כל מעשיו ואת כל מעלותיו של אבינו, היינו נדרשים ליריעה רחבה בהרבה מהמקום המוקצב לנו במסגרת זו. לכן נצטמצם לשורות אחדות ולזיכרונות ספורים.

שישים ושבע שנים חי אבא בארץ ישראל. את יום עלייתו בכ"ו באלול תרצ"ו, ציין אבינו מדי שנה כיום חג. אבינו ראה ביום עלייתו את יום הולדתו, על סמך הפסוק בתהלים "וּלְצִיּוֹן יֵאָמַר אִישׁ וְאִישׁ יֻלַּד בָּהּ" (פז,ה). מיום זה החל למנות את שנות חייו ולספּר את קורותיו.

אבא נולד בשמחת תורה תרע"ז (1916), בוורשה שבגלות פולין. אביו, שעל שמו נקרא אחי נחמיה, נקרא מנחם. מעטים הפרטים ומעטות הידיעות שסיפר לנו אבא על ילדותו בוורשה. ככל שנקפו השנים, פנינו יותר ויותר אל חבריו לספסל הלימודים בבית המדרש לרבנים 'תחכמוני', שבּוֹ הוסמך לרב והוא בן תשע-עשרה שנים בלבד. מהם קיבלנו פירורי מידע על אבא כתלמיד בבית הספר היסודי, המקדיש למשחק דקות ספורות ומחושבות ושב מהר לקריאה וללימוד, על אביו הסוחר ואמו, הבולטת בחכמתה ובניהול ענייני הבית, על שקדנותו המדהימה של אבא והצטיינותו המפליגה בלימודים.

אנו גדלנו בבית שקירותיו מכוסים ארונות ספרים, הגדושים באלפי כרכים בשפות שונות ובמקצועות שונים - אנציקלופדיה לדתות בצד מילונים וספרי לשון; ארבע מהדורות שונות של 'משנה תורה' לרמב"ם לצד ספריית אמנות, שנתנה ביטוי ליצירה האמנותית בעם היהודי בפרט ובאומות העולם בכלל; מעל שישים ספרי תהלים בשפות שונות ועם פירושים מגוּונים; עשרות מהדורות שונות, על פי נוסחים שונים, של סידור התפילה, לצד ספרי פיסיקה וכלכלה, ספרי מתמטיקה וסוציולוגיה וספרי פילוסופיה ביוונית ובצרפתית. הכול היה בספרייה, הכול היה על פי בחירתו של אבא. מאבא ירשנו את אהבת הספר, ממנו למדנו כיצד מסתכלים על ציור ומה לומדים ממנו. רק מעטים יודעים כי ה'אגודה לאמנות יהודית', הפועלת היום במסגרת האוניברסיטה העברית, הוקמה ביזמה משותפת שלו ושל חברו יונה בן ששון.

ספרייתו הפרטית של אבא הייתה מסודרת בצורה מופתית. הוא זכר לא רק את מקומו של כל ספר, אלא גם את תוכנו. לא פעם נתקלנו בתופעת זיכרון מדהימה. הוא היה עולה על הסולם, שולף ספר ממדף עליון, ספר שקנה בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים והיה מספר את תוכנו, כאילו קרא בו אתמול. תוך כדי עלעול וקריאה, היה אומר: "כאן תימצא התשובה."

בערב ראש השנה תרצ"ז, לפני יותר משבעים שנה, הגיע אבא לירושלים ונפשו קשורה בנפשה. בהקדמה לספרו של אחינו יואל, 'אגדות ארץ ישראל וירושלים', כתב:

"אהבת ציון מתחילה באידיאה רוחנית ומכוח האידיאה באה ההגשמה. לא מצאנו באומות העולם שאנשים יקראו לבנותיהם על שם מקומות, כגון 'פריזה', 'לונדונה'. אבל העברי הקדמון, אינו חושש מלקרוא לביתו בשם 'תרצה', על שם שתי התרצות, תרצה בת צלָפחד ותרצה העיר שבארץ ישראל."

לאהבתו לירושלים נתן אבא ביטוי בדרכים שונות. בפתק שנתגלה לנו לאחר פטירתו, נמצא כתוב כי בין ההתחייבויות שקיבל עליו - בלשונו 'נדרים' - נכלל הנדר כי "בכל חול המועד של פסח או סוכות אקדיש יום לעלייה לרגל ולביקור בירושלים."

ביטוי נוסף לאהבתו זו, הייתה ספריית ירושלים שבנה לעצמו. יותר מארבע מאות ספרים, שכּל תוכנם - ירושלים. אבא נשם יום-יום את ירושלים והוא הכיר את כל רחובותיה, סמטאותיה ומסתוריה של העיר. אהבה זו קיבלה ביטוי בשנים ארוכות שבהן נהג לישון, לפחות לילה אחד מדי שבוע, בביתם של דבורה ואליעזר אלינר, מיקירי ירושלים, שאימצו אותו כבן-חבר.

את זכר המקדש שחרב וטרם נבנה מחורבנו, ציין אבא בכתובת מקורית, שהוטבעה על הקיר בכניסה לדירתו: על רקע ריבוע שחור, כתב: "את כתלי השחרתי כי ביתך שִׁיחרתי".

אבא היה מעורב בדעת עם הבריות ושימש דוגמה לאיש ציבור במובן הטוב של הביטוי. הוא פעל למען הציבור. כסטודנט למתמטיקה ופיסיקה באוניברסיטה העברית, היה מעורב בפעילות ייחודית של קבוצת "יבנה", קבוצת סטודנטים דתיים, שפּעלה כדי לסייע לילדי העיר העתיקה, שרובם באו ממשפחות במצוקה.

עוד בטרם נולד הראשון מאִתנו, הצטרף אבא להנהלה הארצית של "בני עקיבא". בהמשך שקד על בניית בית הספר בקבוצת יבנה, שכעבור ארבעים שנה, לשמחתו ולגאוותו, הופקד בנוֹ נחמיה על ניהולו. אבא פעל להקמת ישיבת הקיבוץ הדתי ב"כרם ביבנה"; הוא יסד את סמינר "גבעת ווֹשינגטון", לימים המכללה למורים, שעמד בראשה עד שנה טרם פטירתו.

על פעילותו המיוחדת בשנות עבודתו כמנהל הסמינר מספר חברו ורֵעוֹ לצוות החינוכי, פרופסור אלעזר טויטו:

 "דב עמד בראש בית המדרש למורים בגבעת ווֹשינגטון שנים רבות. הוא ניהל את ישיבות המחנכים שהתקיימו בגבעה לעתים מזומנות. מי שנכח בישיבות אלה למד בוודאי מה צריך להיות טיבה של ישיבת מחנכים. נושאים רבים נידונו, גם נושאים חשובים וגם נושאים שנראו פעוטים. דב לא פסל שום נושא, אך הוא ידע תמיד, תוך כדי דיון, להעלות את יסודו העקרוני של הנושא, את צִדו החברתי וכך נמצאו המשתתפים בעצמם מעשירים את תפיסתם החינוכית.

 

באחת הישיבות נידון הבזבוז שנהגו תלמידים בחדר האוכל. הכול הסכימו שיש למצוא דרכים שונות למניעת השחתת האוכל. לאחר שכּל הדוברים אמרו מה שהיה להם לומר, אמר דב: 'חברים, הָביאו בחשבון שבין תלמידינו יש בני עדות שונות. אצל אחדים מהם זהו נוהג מקובל להשאיר מעט אוכל בצלחת, ככתוב: "וַיֹֹּאכְלוּ וַיּוֹתִרוּ כִּדְבַר ה'" (מלכים ב', ד מד). לדידם זהו סימן ברכה וביטוי להתרחקות מזוללנות.' בהערה קצרה זו דב לימד אותנו גם פרק בהתחשבות בשונה ממך וגם פתיחוּת ואולי אפילו נכונוּת לאימוץ מנהגים שלא היינו רגילים בהם.

 

מי שזכה לטייל בארץ עם דב, לא ישכח לעולם את חוויות הטיול. עלִינו פעם עם תלמידי הסמינר לירושלים. לאחר סידור החפצים באכסניית הנוער, אסף דב את כל התלמידים בחדר האוכל ו- נתן שיעור בתנ"ך; הנושא היה ניתוח מזמור מ"ח בתהלים: 'גָּדוֹל ה' וּמְהֻלָּל מְאֹד בְּעִיר אֱ-לֹהֵינוּ הַר קָדְשׁוֹ. יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ הַר צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן קִרְיַת מֶלֶךְ רָב.' לאחר הניתוח הספרותי, הסביר דב שראוי שכּל יהודי יביע בדרך משלו את יחסו האישי לירושלים קריית מלך רב, למשל בלבושו, בטון דיבורו, בניקיון גופו או בגדיו. הוא עצמו, כך סיפר לנו, קיבל עליו לא לירוק על הרצפה כשהוא שוהה בירושלים.

 רשימה ביבליוגרפית של כתביו של דב, כוללת כמאה וחמישים פריטים והיא עדיין לא מעודכנת. יש בה ספרים, מאמרים ארוכים וקצרים בנושאי יהדות וחינוך שונים ורשימות קצרות בעניינים שהעסיקו את הציבור הרחב או את אנשי הקיבוץ הדתי שבקרבו חי.

 דב היה יכול לבצר לעצמו מעמד בכיר באקדמיה - ויעידו על כך ספריו על הרמב"ם ועל אונקלוס ומאמריו הרבים ב"בית מקרא", אך הוא העדיף להקדיש חלק גדול ממרצו ומכשרונו לכתיבת מאמרים ורשימות, המכוונים למורים ולמחנכים מן השורה או לאנשי 'עמך', שרצו לשמוע את דעתו של דב בעניינים "בוערים" באותה עת.

 לדוגמה נציין את פעילותו החשובה של דב בתקופה שבין סיום מלחמת העולם השנייה להקמת מדינת ישראל, פחות משנתיים אחרי השמדת שליש מעם ישראל. אירופה הייתה עדיין זרועה מחנות עקורים, יהודים ניצולי השואה, מבוהלים ורדופים על ידי זיכרונות איומים, אשר חיכו במחנות ארעיים אלה לצעדי הצלה ובעיקר לעלייה לארץ ישראל המנדטורית, ששלט בה משטר 'הספר הלבן'.

 היישוב היה בעיצומו של מאבק שאיש לא שיער אז מתי יסתיים. אמונות היסוד של כל יהודי באו במבחן. ברגע דרמטי זה, חברי 'הקיבוץ הדתי' ודב רפל בראשם מצאו לנחוץ ביותר להבהיר למדריכי הנוער את משמעות רעיון הבחירה, את תוקף האמונה בבחירה למרות הכול, את הצורך לחזק בצעירים את תחושת היותנו עם נבחר. הנושא העסיק את דב, והשיעורים שהוא נתן בסמינר המדריכים היו הזדמנות נאותה להציג את דעותיו. הוא האמין באמונה שלמה בנצח ישראל ובמחויבות הדדית שבין האלוקים לעמו."

אבא הצטרף לאוניברסיטת בר-אילן ובה הקים את המחלקה ללימודי יסוד ביהדות ונמנה עם ראשוני מורי בית הספר לחינוך של האוניברסיטה.

בכל הפעילויות הברוכות הוא לא שכח אותנו. ידענו תמיד שבשעות אחר הצהריים, בין ארבע לשמונה, הוא יהיה בבית למען אימא ולמעננו ורק אחר כך ילך לבית המדרש, יחזור למשרדו ב"גבעה" או שיתמסר למחקר.

איש תורה ומעשה היה אבינו. חלוץ דתי-לאומי שנודע בשערים כחוקר, כמחנך, כיהודי מאמין, כאידיאליסט וכאבא נהדר לארבעה בנים ובת.

אבא ז"ל נפטר בנר רביעי של חנוכה, תשס"ד ובכך השלים את המעגל שבּין שמחת התורה שבכתב לשמחת התורה שבעל פה.

                                                                                                כתב: בנו, מתניה רפל

                                                                                                            קיבוץ סעד