הדפסה
אישים -

בתיה (בסי) גוטספלד

חלוצת נשי אמי"ת בארץ ובעולם

1bessie w1  בתיה (בסי) גוטספלד

אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי? וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי? וְאִם לֹא עַכְשָׁיו, אֵימָתַי? (אבות א, י"ג)

"אין כל אפשרות למתבגרת דתית ללמוד מקצוע כלשהו שיכשיר אותה לחיים עצמאיים ומועילים במולדת היהודית! " סיפרה בתיה גוטספלד לחברותיה בארגון נשות מזרחי בארה"ב לאחר שובה מביקור בן שישה חודשים בישראל בשנת 1927.

בתיה, או בכינויה 'בסי', תיארה בפניהן את חזונה בדבר בית הספר לבנות – 'בית צעירות' אותו יש להקים. בבסיס החזון עמדה ראייתה כי: מי שמחנך בן אחד - מחנך תלמיד אחד. ומי שמחנך בת אחת - מחנך משפחה שלמה לעתיד לבוא.

   בית הספר חייב להיות פונקציונלי, אך עם זאת יפהפה. וזאת כדי להטמיע בבנות ערכי אסתטיקה ואמנות בנוסף על הקניית כישורים מקצועיים מושלמים. החל מארגון השיעורים, סידור הכלים, עיצוב המוצרים והאוכל המוגש, וכלה באינטגרציה המושלמת של כל חלקי המבנה. "בנות אלו תינשאנה בעתיד", אמרה, "והעיקר שתקמנה משפחות ובתים יהודיים, ושתהיינה אִמהות יהודיות טובות".

כזו הייתה בסי.

בתיה לבית גולדשטיין נולדה בהושענא רבה בשנת 1888 למשפחה חסידית בעיר פרזמסיל שבפולין, שהייתה בזמנה חלק מאוסטריה. הציונות כתנועה מאורגנת החלה זה עתה את צעדיה, ובית הוריה של בסי

הפך למקום כינוסם של אינטלקטואלים, בדיוניהם על עתיד היהודים בארץ ישראל.

בסי הקטנה שמעה בצמא את שיחותיהם הנלהבות, שיחות שליָמים יעצבו את חלומותיה הציוניים וישפיעו על כל מהלך חייה. אחת מתכונותיה, שבלטה כבר בימים ההם, הייתה יכולת ההתחברות וההקשבה לכל סוגי האנשים. היא הקשיבה לבעיותיהם של גדולים כקטנים וכבר אז סייעה בעצותיה החכמות.

בשנת 1905 היגרה המשפחה לניו יורק , בעקבות האב שהכין את הקרקע לבוא המשפחה.

חודשי הקליטה הראשונים היו קשים במיוחד, אך רק עד להופעתו של מנדל – בחור יהודי אוסטרלי מקסים דובר אנגלית שוטפת, שהפך למורה הפרטי לאנגלית בביתה של בסי. הידידות בין מנדל גוטספלד ובסי פרחה והובילה לנישואיהם בשנת 1909. שנתיים לאחר נישואיהם עבר הזוג הצעיר לביתם החדש בסיאטל שבווֹשינגטון.

כאן החלה בסי בפעילותה הציבורית.

ביתה הפך למרכז החבורה. בסי, שהייתה חשוכת ילדים, לא נכנסה לרחמים עצמיים, אלא חיפשה דרכים לממש את אמונותיה, בעיקר לאורו של הפסוק "ואהבת לרעך כמוך". פסוק ששימש נר לרגלה בעשייתה למען הערכים הקולקטיביים של הציבור הדתי. לבסי היה ברור שכּל שלם מורכב מחלקים קטנים, ויש להתעסק גם בעניינים הטריוויאליים.

לכן החלה בסי לעסוק בכל צורך מקומי שנקרה בדרכה.

ואכן, צורך גדול הוצב לפתחה של קהילת סיאטל.

 עם עליית הקומוניזם, הגיחו לנמל סיאטל אלפי מהגרים יהודים שברחו מרוסיה. בתי יהודי הקהילה נפתחו בפניהם לרווחה, ובמיוחד ביתם החם והנדיב של בני הזוג גוטספלד, שם החלו צעירים רבים את דרכם בארה"ב.

 היה זה סביב השולחן העגול בביתה של בסי שבּוֹ נפגשו רבים וטובים במאמץ לסייע ולהקים את תנועת "המזרחי" הראשונה בסיאטל.

ביניהם היה גם הרב מאיר ברלין, בנו של הרב חיים מווֹלוז'ין, שהיה ראש המרכז העולמי של תנועת "המזרחי", ושעל שמו נקראת אוניברסיטת בר-אילן.

במרוצת השנים חזר הזוג לניו יורק ובסי נרתמה מיד לעשייה ציבורית. באותם ימים הוקמה 'קרן היסוד', קרן שנועדה לרכישת קרקעות בארץ ישראל. אך ליהדות הדתית היה צורך ביותר מכך. מישהו חייב היה לדאוג לא רק להישרדות הפיזית, אלא גם להישרדות הרוחנית.

בסי ראתה בתנועת "המזרחי" תשובה לעניין זה, וזאת בהקמה ובתמיכה בבתי כנסת וב'תלמוד תורה' בארץ ישראל.

תפקידן של הנשים בתנועת "המזרחי" של אותם הימים היה איסוף כספים והעברתם לארץ. שתי קבוצות של נשים מבוגרות מסוג זה, היו קיימות בניו יורק.

בסי הייתה נחושה בדעתה להקים ארגון נשים עצמאי – שיהיה עצמאי בהחלטותיו ובמטרותיו. התעוררה ספקנות רבה מסביבה: האם הנשים תהיינה מסוגלות לראות את האופק הרחב שבתנועה לאומית? בסי הייתה משוכנעת שכּן! והבינה שעליה ליטול את משימת ההנהגה, כי הרי "אם אין אני לי מי לי?".

בסי פנתה לנשים באמצע שנות חייהן, שהיו בעלות דעות מודרניות יותר מאשר נשי מזרחי הטיפוסיות באותם ימים, בבקשה להצטרף לארגון החדש.

בשנת 1924 נוסד הארגון 'אחיות מזרחי'.

בסי הציעה שיִפנו לרב מאיר ברלין, ולרב יהודה הכהן פישמן (לימים מימון) שהיה ממקימי תנועת "המזרחי" ומחותמי מגילת העצמאות, ששהו באותה עת באמריקה, ויודיעו לו ש 'אחיות מזרחי' מוכנות לארגן את נשי מזרחי לפעילות שוטפת, אך זאת בשני תנאים: ראשית, שתהיה להן אוטונומיה מוחלטת על התרומות, ושנית, שתהיה להן שליטה מוחלטת על הפרויקטים שייזמו.

 ואכן, בהתעקשותה של בסי הפך ארגון נשי מזרחי לארגון עצמאי לחלוטין.

המחשבה שהטרידה את בסי כל חייה הייתה: 'אם אין אני לי, מי לי? וכשאני לעצמי, מה אני?' - מה המשמעות והמטרה בהיותי אישה יהודית שורשית דתית? ותשובתה לכך הייתה: עלי לחשוב על שכּמוֹתי – עלי לחשוב איך לטפּח, לחנך ולהכין את המתבגרות הדתיות לחיים מועילים ומשמעותיים בארץ ישראל.

 "בית צעירות מזרחי" – המוסד החינוכי מקצועי הדתי הראשון לצעירות, שעליו חלמה בסי - נחנך בירושלים בשנת 1933, שנה לאחר עליית הזוג גוטספלד לישראל.

התלמידות הראשונות הגיעו מגרמניה בעקבות עליית הנאצים לשלטון. בסי הקפידה לבחור כול מורה ומורה בסגל ההוראה, שכּלל, בין היתר, את העולה החדשה נחמה ליבוביץ שנקלטה כמורה לתנ"ך וליהדות במוסד.

חמש שנים מאוחר יותר נפתח "בית צעירות מזרחי" בתל אביב, בית ספר יפהפה ומוסד חינוכי מכובד.

כל חייה ראתה עצמה בסי כמי שצריכה לאתר את צורכי השעה ולשרת אותם.

לקראת סיום מלחמת העולם השנייה, כשהגיעו ארצה שרידי השואה, היה ברור לה שהיא נרתמת לקליטת היתומים.

בסי לא חיכתה לסיוע ממשלתי או לסיוע אחר. היא - בעשר אצבעותיה - דאגה להם לבית, לאוכל, ללבוּש ולחינוך. כך נוסדו מוסד 'תחייה', מוסד 'תל רענן', ו'משק הילדים מוצא' אליו הגיעו ילדי טהרן.

"הגענו ב-1944 כ-2,000 ילדים לאחר השואה מטרנסניסטריה. פיזרו אותנו בין המוסדות השונים", מספר מר צבי אלפר, מרצה בכיר במכללת תלפיות, "שני אחי הגיעו למשק הילדים במוצא, ואני נקלטתי עם קבוצת ילדים ב'בית צעירות מזרחי' בתל אביב. אף על פי שהיה זה מוסד לנערות, בסי ראתה את הצורך הגדול לדאוג לילדים הקטנים, ולכן הקצתה במקום אגף מיוחד בעבורנו. מאוחר יותר כשגדלנו מעט, עברנו ל 'בית צעירות מזרחי' בירושלים. אני זוכר כילד, את החום והדאגה שהורעפו עלי במוסד זה, ואף בביקורי בביתה של בסי" מוסיף מר צבי אלפר.

 "בסי הייתה נחושה שיש צורך להקים פנימיות, אבל לא כבית ספר מיוחד, או חינוך מיוחד. אלא הפנימייה אמורה להווֹת ממש בית", מספר מר יואל שיפטן, שהכיר מקרוב את בסי והיה מנהלו של מוסד "עלייה" שהוקם ב-1944. "ואמנם אנחנו היינו, באמת, בית שני בעבור הילדים".

   באמצע 1947, סוף החופש הגדול של שנת תש"ז, פורק 'משק הילדים במוצא' עקב שכנוּתו לכפרים ערביים פורעים. כך הגיעו ל 'כפר בתיה' 54 חניכי המשק, אליהם נוספה קבוצת הילדים הראשונה, ניצולי השואה מהונגריה.

"הכפר קלט חניכים יתומים מארצות שונות ומתרבויות שונות בשעות קשות לעם ישראל. הכפר ליכד וגיבש אותם, וחינכם לחיות חיים יהודיים. הוא הפך אותם לאזרחים הגונים ונאמנים לעם ישראל", מספר בזיכרונותיו דוד אליאך המנהל הראשון של בית הספר בכפר. "כפר בתיה היה ה'מודל' לחינוך נוער עולה. הוא היה הדגם איך ליצור אווירה ביתית, משמעתית, חינוכית והכנה למציאות החיים. היו בכפר בתים נוחים, גנים, אולמות לימוד, ספרייה ובית ספר", הוא מספר. "חלומה וחזונה של גב' בתיה גוטספלד, שעל שמה נקרא הכפר, היה להפוך את הצעירים והצעירות לעמודי התווך של החברה ולאפשר לכל חניך וחניכה להגיע לשיא יכולתם".

בהמשך הגיעו קבוצות עולים מרומניה, כמו גם ילדי תימן, צפון אפריקה, אירן, הודו וכן גם אתיופיה.

לכולם שימש 'כפר בתיה' בית חם.

"ניתן להשווֹת את בסי להנרייטה סולד, שעמדה בראש 'עליית הנוער'. כמו גב' סולד גם היא יכולה הייתה לומר: 'ילד לא היה לי , אבל היו לי הרבה ילדים'. מבחינת המפעל הציוני החינוכי של עליית הנוער ניתן להשווֹתה לאברהם הרצפלד, ששימש כראש ההתיישבות בארץ לפני קום המדינה ובשנותיה הראשונות של המדינה, ועסק בהקמת נקודות התיישבותיות ברחבי הארץ", מסכם מר יואל שיפטן.

בבית העלמין הישן בנחלת יצחק בתל אביב, בין מאות מצבות נמצאת מצבת אבן צנועה ופשוטה, עליה אותיות בלות ושחוקות, מצבה כמעט אלמונית:

פ.נ.

גוטספלד

בתיה (בסי)

בת יהודה לייב גולדשטיין

נפטרה כ"ז תמוז תשכ"ב

בשנת ע"ד לחייה

ת.נ.צ.ב.ה.

   אבל המצבה האמִתית לאישה הדגולה הזאת, מצבה חיה ונושמת, היא בדמותם של יותר מעשרים אלף תלמידי רשת אמי"ת. תלמידים בכל הגילים ומכול שׂדרות העם, הממשיכים ללמוד ולהתחנך לתורה, לציונות ולמצוינות ברוח חזונה של בתיה גוטספלד.

חזון שנזרע בסלון ביתה של בסי בארה"ב, לפני יותר משמונים שנה, והפך לחלק אינטגרלי בנוף החינוך הישראלי בכלל, ושל החינוך הציוני דתי בפרט.

                                                                                    כתבה: יהודית זימרת, רשת אמי"ת