הדפסה
אישים -

אלי ששר - אבי האולפנות והשירות הלאומי

 

   האמונה ביכולת לשנות, והיכולת לתרגם חזון למעשה היו חלק מהתכונות המרכזיות של אבי, אלי ששר, שהיה איש חזון ואיש מעשה - ובעיקר, איש חינוך שידע לחבר בין שניהם.

בין מפעלי חייו הרבים, עומד המרכזי והייחודי שבהם והוא הקמת בית החינוך התורני לבנות – הלא היא האולפנא, "אם האולפנות" בכפר פינס.

   כיצד בדיוק מקימים מוסד תורני לבנות? מה צריכים להיות הדגשים בו? מה הדמיון ומה השוני בין מוסד זה לישיבות התיכוניות שכבר קמו כמה שנים קודם? מי הן הבנות המתאימות? ועוד ועוד שאלות רבות עמדו לנגד עיניו של הבחור שהיה בן עשרים ושמונה בלבד, שהספיק במהלך שנותיו הצעירות להדריך ולרכז את סניף בנ"ע בבת ים, להשתחרר משירות צבאי, להתחיל ללמוד גיאולוגיה באוניברסיטה, ללמוד בישיבת "חברון" ולהימנות עם קבוצת בחורים צעירים ,שהיו שותפים להקמתה מחדש של ישיבת "מרכז הרב" בראשות הרב צבי יהודה הכהן קוק.

   "לא אוּכל להקים את האולפנא בחודשים הקרובים, אזדקק לשנת הכנה מראש כדי לנסות ולהתווֹת דרך ייחודית לבשורה העולמית החדשה – ישיבה לבנות, אולפנא" – כך אמר אבי לראשי תנועת בני עקיבא שפנו אליו וביקשו ממנו לצאת לדרך.

   ואכן, במהלך אותה שנה, יצר אבי את התשתית החינוכית, הניהולית, המסגרתית, התורנית והחינוכית לעולם האולפנות, ומפֵּרות מחשבותיו נהנו תלמידותיו באולפנת כפר פינס בשבעת המחזורים הראשונים שבהם ניהל את האולפנא, ואלפי תלמידותיו בציונות הדתית, במשך הדורות, באולפנות ברחבי הארץ.

   השנה היא שנת תש"כ, ולאט-לאט נוצר פער תורני וחינוכי בסניפים בין בחורי הישיבות התיכוניות לבנות שכולן למדו עד אז בתיכונים מקומיים. היה צריך מישהו שיגייס את הבנות, שייטע בהן גאוות יחידה, ויכוון אותן לשליחות הגדולה שהן יוצאות אליה: הכשרת דור הבנות המשלבות תורה וחיים, קודש וחול, קדוּשה ומשפחתיוּת – באמת.

   לא היה קל לגייס את הבנות ולשכנען לעזוב את ביתן לשלושה שבועות. לא היה פשוט לגור בפחונים מלאי עכברים ומלאי חורים בגג ובקירות במושב כפר פינס המבודָד. קשה היה לשכנע את ההורים להשקיע את כספם על המצאה חינוכית לא מוּכּרת כשלפעמים התמורה החומרית איחרה לבוא.

   גם אוכל לא תמיד היה בנמצא ואבי היה הולך עם בנותיו לקטוף תפוזים בפרדסי הכפר שיהיה מה לאכול בארוחת הערב.... – אבל כנראה משהו באישיותו, באופיו, בנחישוּתו ובאמונתו החינוכית בבנות ובדרך, הוא-הוא שהחזיק את 24 הבנות הצעירות שביססו את המוסד החינוכי החדש.

   בוגרותיו נזכרות במאמציו הרבים לשכנען להאריך את שרווּל החולצה, להפסיק את הרחצה המעורבת בים ואת הריקודים המעורבים (דבר שגרם לחברֶ'ה בסניף לכנותן "הנזירות"). עם זאת הוא קרא להמשיך ולהיות חלק מהסניפים ולהשפיע בקודש מבפנים. אחת מבוגרותיו מספרת, שחלק ממורכבוּת זו באה לידי ביטוי גם בבקשותיו, שהחברים-הבנים יפסיקו לבקר באולפנא. אך מה לעשות, הם המשיכו להגיע... ואלי, כשפגש את אחד הבחורים בפתח האולפנא, לא התרגז ולא כעס, אלא ניגש לבחור כשחיוּך על פניו, ואמר לו: "אשרינו! בחור ישיבה אצלנו! בוא, תצטרף אלי ונלמד חברותא יחד...". שעתיים של לימוד תורה עם המנהל הספיקו לאותו בחור להעביר את המסר גם לחבריו...

   הקפדתו על צוות נשי תורני שיהווה דמות חיקוי לבנות, לצד צוות מקצועי המשלב קודש וחול כחלק מתפיסת חיים, היו חלק מיסודותיו המשמעותיים, וגם אם הדבר דרש להביא מורים מתל אביב ברכבת לבנימינה ומשם בהסעה ע"י "הנהג" המנהל... לא אלה הפריעו לאבא להגשים את חלומו.

   בניית תכנית לימודים רלוונטית לבנות שתשלב לימוד אגדות חז"ל ותושב"ע כתחליף לגמרא של הבנים, יסודות במחשבת ישראל לצד חינוך לחיי משפחה – כל אלה היו חלק מחידושיו. מספרת בוגרת מחזור ב':

"בימי שישי הייתי נוסעת לביתי וחוזרת לפני כניסת השבת. באחד מהימים עצר לידי אלי ואמר לי 'כנסי, אקח אותך הביתה.' נכנסתי למכונית וראיתי בה עציץ ענק. כשהתפעלתי בקול רם מהעציץ היפה, אמר לי אלי: 'זה בעבור רחל אשתי, יש לה יום הולדת.' כשהוספתי ואמרתי שיש לו טעם טוב, הוסיף אלי: 'הראָיה- שבחרתי ברחל לאישה...' זה היה אחד משיעורי החינוך-למשפחה שלמדתי ולמדנו כולנו מאלי ומרחל מדי יום: זּוגיות, פרגוּן, נתינה, הערכה הדדית, התמסרות ורגישות."

   אלי העביר אחריות רבה לבנות שהיו שותפות בבניית בית החינוך שלהן והטמיע את מושג "מבחני הכבוד" כחלק מחינוך לאמת. אחת מבוגרותיו מספרת, שבאחד הימים אלי נכנס לכיתה שותק וחיוור כסיד. הן הבינו מיד שקרה משהו נורא. לפתע הוא שלף תנ"ך והתחיל לקרוא את פרשת מעילת עכן. הוא הקריא את הפסוקים ודיבר על המעילה בקודש, כשהבנות הנבוכות לא מבינות לְמה זה קשור. לפתע עצר אלי ואמר: "הייתה העתקה במבחן שקִיימתן בפנימייה! מי שהעתיקה שתיגש אלי" ויצא. מאז לא היה צורך לדבּר על העתקות ... (אגב , אלי לא קרא למבחנים אלו "מבחני כבוד" – כי מכבוד צריך לברוח... אלא מבחנים ללא השגחה.)

   האתגר הגדול של מילוי סדר יומיומי עד לשעות הערב ומילוי שעות הלילה בחיי הפנימייה ובשבתות, חייב את אבא ומשפחתו להיות חלק ממשפחת האולפנא. וכך היה. כשלצִדו לאורך כל השנים רעייתו, אמנו רחל, שימש אבא כאָב, ולעתים גם כאם, כמורה, כמכוון, כמנהל וכפורץ דרך, דבר שחיזק את הקשרים המופלאים של הבנות עם מחנכן הדגול שהמשיך ללווֹתן בעצות חינוכיות, ובשותפות אמִיתית בשמחות ובאבל גם כשאלה כבר בגרו מאוד, והיו לאמהות ולסבתות. ובאופן כל כך מיוחד וכל כך טבעי ליווּ אותו עשרות מבוגרותיו בהלוויה יחד עם בעליהן. הבעלים, שבמשך שלושים שנה שמעו מפי נשותיהם את נפְלאות אלי, חשו גם הם כתלמידיו והגיעו ללווֹתו בדרכו האחרונה.

אבא, כיהן גם כראש האולפנה באלקנה, בשנים תש"נ-תשנ"ג.

   אלי, שהקפיד להיקרא כך ולא לשאת שום תארים אחרים, הבין, שאת בנותיו שמסיימות את שנות לימודי התיכון ושספגו במהלך השנים האלה אווירה תורנית וחינוכית אחרת – הוא לא יכול לשלוח לשירות צבאי, ולכן הוא המציא את מסגרת ההמשך של שירות לאומי שנקראה אז "שנת נתינה". בשנה זו, גרו הבנות במושב כפר מימון שבנגב, ושירתו בבתי הספר בסביבה בהוראת עברית ויהדות לעולים הצעירים. לליווּי חינוכי בעבור הבנות דאג לגייס אלי את הרב יעקב שטיגליץ (לימים - אריאל) מכפר מימון, ואלי היה מגיע מדי שבוע במסע אטי, ארוך ומייגע, להיות עם בנותיו. שנה זו יצרה את התשתית למסגרת הנתינה הגדולה של מאות אלפי בנות בארץ, עד היום, במסגרת אגודות ההתנדבות השונות.

וכך כתב עליו הרב יעקב אריאל,רבּהּ של העיר רמת גן, ליום השבעה:

"השירות הלאומי הוא יצירתו המקורית והעצמית של ר' אלי ששר ז"ל . הוא זה שהעלה את הרעיון בשנת תשכ"ד, כשהמחזור הראשון של האולפנא עמד לסיים את לימודיו והבנות התלבטו מה לעשות. היה מוסכם שבנות האולפנא אינן מתגייסות לצבא אך בכל זאת הורגש הצורך לתרום למדינה, וכך הועלה רעיון השירות הלאומי ההתנדבותי... וכך החל בשנת תשכ"ה השירות הלאומי. רק לאחר כמה שנים התמסד הרעיון, הורחב המעגל, והוקם המנגנון הארצי שטיפל בשירותן של הבנות, אולם אבי הרעיון הוא ר' אלי ששר ז"ל."

   אכן חיבור בין חזון למעשה. ראשוניוּת ברעיונות, בחלומות ובהגשמה שבאו לידי ביטוי, כאמור, בהחייאתה מחדש של ישיבת "מרכז הרב", בהמצאת דרך האולפנות, ביציקת היסודות למפעל ההתנדבות הארצי ב"שירות הלאומי", ולימים גם בהקמת היישוב קרני שומרון והקמת ישיבת ההסדר בו.

   עוד לפני שמלאו לו 65 שנים, בט"ז בטבת תשנ"ז, בהיותו עסוק בהדרכת מורים ומחנכים בישיבה התיכונית בעיר האבות קריית ארבע, החזיר את נשמתו לבורא עולם במיתת נשיקה במנוחת הצהריים, בין עשייה חינוכית אחת לשנייה, לא לפני שהספיק להודות לכל אחת מעובדות המטבח על ארוחת הצהריים המשובחת, מנהג שהיה לקבע במהלך חייו – להודות לסובביו, לצוותיו, לרעייתו ולה' .

   את קברו ביישוב קרני שומרון פוקדים במהלך כל השנים עשרות צאצאיו, מאות מחבריו לדרך ואלפי תלמידותיו וממשיכות דרכו של אלי - אבי האולפנות והשירות הלאומי, אבי דור סורגות הכיפות...

   כיום פועלת מדרשה ללימודי יהדות וארץ ישראל ביישוב חריש שבוואדי ערה והיא נקראת על שמו "מדרשת אליה". המדרשה, הפועלת כחלק ממוסדות קריית החינוך כפר פינס, מפעילה סיורים לימודיים עם תוכניות מיוחדות, המתאימות לרוח הזמן ולאהבת הארץ עם אווירה יהודית-תורנית. המדרשה פועלת גם בקרב בתי הספר הממלכתיים שבסביבה ומצליחה להדליק נר קטן בתוך האש הגדולה, על פי חזונו של אבינו.

                                                                                                כתב: בנו, אביה ששר

                                                                                                            עפרה