פרשת תולדות PDF הדפסה

יחסי העמים וישראל - בידוע שעשו שונא ליעקב?

 

'וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפל על צוארו וישקהו ויבכו' (בראשית לג,ד). על המלה 'וישקהו' כתב רש"י: "נקוד עליו (-לפי המסורת בספרי התורה מסומנות נקודות מעל המלה) שלא נשקו בכל לבו. ר"ש בן יוחי אומר: הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב, אלא נהפכו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו". מדברי רש"י משתמע שהעובדה שעשו שונא ליעקב היא הלכה, אולם מה פשר אמירה זו, ומה שייכת הלכה לענין זה?

כבר ציינו העוסקים בחקר המדרשים, שבכתבי היד של הספרי (במדבר סט) שהוא המקור לדברי רש"י מופיע נוסח אחר: "הלא בידוע וכו'" (מנחם כהנא, אקדמות להוצאה חדשה של ספרי במדבר, תשמ"ב, עמ' 32, הערה 26).

לפי נוסח זה לפנינו פתיחה בלשון תמיהה ושאלה: "והלא בידוע עשו שונא?" ואם כן מה פשר התנהגות זו של חיבוק ונישוק? הדרשה אודות עשו השונא כרבות מדרשות חז"ל על עשו קשורה ליחסם למלכות רומי ולנצרות שיחסו אותן לעשו, ובאמצעות הדרשות ביטאו חז"ל את יחסם לעימות זה. מהדרשה עולה שאמנם בפועל יש שנאה, אבל מערכת היחסים תלוית נסיבות ובעלת אפשרות לשינוי.

אמנם לפי הגירסה המשובשת, משתמע בדיוק להיפך כאילו לפנינו "הלכה" = מעין קביעה נצחית, אלא שפעם אחת אירע "הנס" ועשו חרג מאותה "הלכה". ואכן יש וניסוח זה הובא לביסוס הטענה בדבר איבה נצחית הטבועה בזרע עשו לעם ישראל, ועד כדי הכללת כל העמים הסובבים אותנו. כך לדוגמה כתב הרב פיינשטיין שדבריו נפלאו ממני (שו"ת אגרות משה חו"מ ח" ב סי' עז):

"והרבה חששו חכמים לחשש איבה והקלו כמה דברים בשביל זה...כי צריך לידע שהשנאה לישראל מכל האומות היא גדולה גם ממלכויות שנוהגין בטובה, וכבר אמרתי על הלשון שהביא רש"י בפירוש החומש פ' וישלח (ל"ג, ד') על קרא דוישקהו ארשב"י הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב דמה שייך זה להלכה? דהוא כמו שהלכה לא משתנית כך שנאת עשו ליעקב לא משתנית, דאף אלו שנוהגות באופן טוב שנאתן גדולה בעצם שלכן ח"ו להתגרות בהם ולגרום איבה".

ושמא אף דבריו נאמרו בדרך דרשה, ועיקרם נועד כעין סמך לחזק ולתקף את העיקרון ההלכתי הקובע שיש דברים שהותרו ליהודי לעשות במסגרת יחסיו עם הנוכרים, כדי למנוע איבה-שנאה של הנוכרים ליהודים. ויש להיזהר שלא להקל ראש בחשש איבה זה גם אם למראית עין היחסים נראים תקינים.

כיצד נולד השיבוש? כנראה שהמעתיקים קיצרו וכתבו תחילה "הל' ", ואח"כ באו אחרים וטעות פירשו זאת כקיצור למלה "הלכה", וכך נשתבש הנוסח. נמלבד העובדה שבכתבי היד לא כתובה המלה "הלכה" נוסיף שלוש הוכחות שמדובר בשיבוש נוסח:

א. הביאור על פי נוסח כתב היד מתאים עם גישתו הכללית של ר' שמעון הדורש טעמא דקרא, ואין זה מסתבר שידרוש "הלכה וכו' " - כהלכתא בלא טעמא.

ב. דוגמה לשימוש הלשון "הלא בידוע" כלשון תמיהה כחלק של דרשה יש בספרי דברים (פיסקא לח):

"רבי שמעון בן יוחי אומר... 'ובורות חצובים אשר לא חצבת' - והלא בידוע שלא חצבת, שעכשיו באת לארץ; 'כרמים וזיתים אשר לא נטעת' - והלא בידוע שלא נטעת, שעכשו באת לארץ, מה תלמוד לומר 'מלאת', 'חצבת', 'נטעת'? זכותך היא שגרמה".

ג. למטבע הלשון "עשו שונא", יש מקבילה בפסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים, פיסקא טז, נחמו):
"
מי יתנך כאח לי יונק (שה"ש ח,א) - כאי זה אח? כקין להבל - קין הרג את הבל, כישמעאל ליצחק - ישמעאל שונא ליצחק, כעשו ליעקב - עשו שונא ליעקב, כאחי יוסף ליוסף - אחי יוסף שונאים ליוסף. אלא כיוסף לאחיו - את מוצא אחר כל הרעות שעשו לו מה כתיב ביה? ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם וינחם אותם וידבר על לבם". והרי ח"ו לומר ששנאת אחי יוסף היא הלכה!

במשך דורות רבים סבלו ישראל מאיבת העמים בכלל ורומי והדת הנוצרית בפרט. אין זאת "הלכה", אלא מציאות היסטורית שנגרמה בבחירת בני אדם על רקע אמונה, דת תרבות ועוד. ככל תהליך היסטורי גם תופעה זו יכולה להשתנות בבחירת בני האדם לשנות את דרכם על ידי התקדמות תרבותית מוסרית ודתית.

יש סכנה גדולה בקיבוע דפוסי חשיבה מתוך אמונה פטליסטית ומטה-פיזית, שאינה מאמינה בכוחם של הפרטים ושל החברה להשתנות. עוד יותר הדבר מסוכן כאשר מתבססים על תפישה ואמונה "דתית" כגזרת שמים, ונסמכים על דרשות חז"ל שלא זו בלבד שיש שהפרשנות כולה מוטעית, אלא שככל מאמר דרשני ניתנות לפרשנות, ויש והן נאמרו בהקשר לנסיבות היסטוריות ספציפיות וכדי לטעת מסר מסוים בקרב בני אותה תקופה.

שינויים ביחסי לאומים ועמים הם איטיים מורכבים לאורך שורות רבים ומאות בשנים. לוקח זמן רב עד שהם מחלחלים לעומק ומשפיעים על דפוסי חשיבה והתנהגות של הפרטים. אין להיות נאביים ולהתבשם מכל משב רוח חיצוני, אבל גם אין לאבד תקווה ביכולת של החברה האנושית לתקן את דרכה אט אט. התיקון מצריך ומותנה גם באמונה של הצד הנפגע באפשרות לתיקון וביכולתו של הקרבן לצאת מחשיבה בדפוסי הקרבן המתמיד, ואף ביכולתו להשפיע על שני צדדי המשוואה.

עם ישראל מאמינים בני מאמינים ומאמינים בבשורת העתיד 'נכון יהיה הר בית ה'...והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית א-להי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה'. ככל תהליכי התיקון אין מדובר בתהליך ניסי אלא בתהליך היסטורי טבעי שיתרחש אט אט ושעלינו להיות שותפים בו.

חז"ל כינו את עשו בכינוי "אח מומר", דהיינו יש בו גם צד אחווה. בנוסף, מדרשים רבים ייחסו לעשו מצוות כיבוד אב. ייתכן שבכך רמזו חז"ל לעובדה שלמרות הכול יש מכנה משותף עמוק בעבר שהוא בסיס לתיקון עתידי. מנקודת מבט זו יש לזכור שהנצרות למרות כל תחלואיה לא כפרה בעצם הברית הישנה ובתנ"ך, ואף קידמה את האנושות מאמונת האלילות העתיקה והפיצה גם אם בדרך משובת חלק מבושרת היהדות. האמונה בתנ"ך משאירה מצע משותף בין יהדות לנצרות.

כמה מאירים דברי הרב קוק, שהציב חזון המיוסד על שאיפת התעלות ותיקון מוסרי ליחסים שבין ישראל לעמים:

"לא הבלעתן והריסתן (של האומות) היא מטרת אורם של ישראל, כמו שאין אנו מכוונים הרס כללי לעולם ולאומיו כולם, כי-אם תקנתם והעלאתם, הסרת סיגיהם, וממילא יצטרפו בזה למקור ישראל, להשפיע עליהם טללי אורות. "והסרותי דמיו מפיו ושקוציו מבין שניו ונשאר גם הוא לאלקינו" (זכריה ט,ז), וזה נוהג אפילו באליליות, וקל וחומר בדתות הנסמכות בחלק מיסודותיהן על אור תורת ישראל. וגדולים דברי הגר"א ז"ל: ואת עשו שנאתי - את הטפל לעשו, אבל עקרו שהוא ראשו, בהדי אבהן דעלמא גניז (=אצל אבות העולם הוא גנוז, ע"פ המדרש שראשו נתגלגל למערת המכפלה). ועל-כן "ראיתי פניך כראות פני אלקים" אמר איש האמת יעקב איש תם, ודברו לא ישוב ריקם. ואהבת אחים של עשו ויעקב, של יצחק וישמעאל, תעלה על כל אותן המהומות...תתגבר עליהן ותהפכן לאור ולחסד עולם". (אג' ראי"ה ח"א קמב)